הימים אלו אני קוראת ספר, לא משנה של מי ולא משנה על מה, שמרגיז אותי מאוד. ברור שהמחבר בקיא מאוד בנושא עליו הוא כותב, ובכל זאת הספר סתמי למדיי. הוא מתקשה להתרומם ולהפגין איזה שאר רוח. נדרשו לי מספר ימים כדי לחשוב מדוע זה כך? וככל שאני מרבה לחשוב על הנושא אני מתרשמת שהסיבה היא פשוטה – אין בו חמלה כלפי הנושא והדמויות עליהן הוא כותב.
אני כותבת כרגע דמות שאני מאוד אוהבת למרות שיש בה מימדים אהבליים מסויימים. ביום חמישי כשישבתי עם חברי מרחב הכתיבה שלי העלתי לפניהם את החשש שלי שאולי אנשים יחשבו שאני לא נוהגת בדמות הראשית כראוי ושזה חוסר כבוד לייצג כך דמות של נערה דתיה. ואודליה חברתי אמרה: "אני לא חושבת שזה יקרה, כשאת אוהבת דמות – מרגישים".
הדמויות האלה, הסמרטוטיות והפתטיות, אלה שמעוררות בנו חוסר נוחות ומבוכה – הן הקשות ביותר לכתיבה. ביחוד בגלל המקום הזה בנפש שנזעק מכך שמזכירים לו שגם אנחנו לפעמים סמרטוטיים ופתטיים. נורא קל (וכיף) לכתוב דמויות חזקות ומועצמות, קל לחבב אותן, קל להזדהות איתן. הן לא דורכות לנו על הבהונות ולא טריגריות עבורנו.
הייתי רוצה ללמוד לכתוב טוב יותר דווקא את הדמויות הסמרטוטיות. להשתכלל ולהגיע לרמה שאצליח לכתוב דמות עם אגו של סחבת רצפה ועדיין שתהיה נוגעת ללב, עדינה ויפיפייה בדרכה שלה.
משחקי מילים 