פורסם ב כללי

על שדים ואש ובשבח התחקיר

לפני כשנה שוחחתי עם מישהו שרצה את עצתי בנוגע לפרט כולשהו בספר שהוא כתב. כשציינתי שהשאלה שלו מורכבת והוא צריך לעשות תחקיר רציני יותר אותו אדם ענה, "לא נורא, אני אמציא".
יש פער מסויים בין התפיסה הרומנטית של כתיבה כפועל יוצא של פעולת הדימיון, לבין העבודה הסזיפית והמעייפת של תחקיר. אין לי ספק בכך. אבל אני חושבת שאי אפשר להפריז בחשיבות שלו. כשאדם יודע מה הוא כותב, היד בוטחת על המקלדת, והשליטה ברורה מבעד הטקסט. אפילו אם מדובר בפרוזה שלא חייבת מס שפתיים למציאות, לדוגמה בפנטזיה.

אני כותבת כבר יותר משנה ספר שעוסק בדמונולוגיה, והקורבנות העיקרים של התחביב הזה הם דוקטורנטים למאגיה אותם אני מטרידה ללא רחם. אתמול בערב הייתה לי פגישה עם עוד דוקטורנט שעוסק ב"חותם שלמה", ואני מרוצה מאוד. נראה לי שבתחומים מהסוג הזה, בהם הנסתר רב על הגלוי יש תחושת חשיבות מאוד חזקה לכך שהאינטואיציות שלך נכונות. אני קוראת ומחפשת רבות על שדים ורוחות, אבל תמיד יש פערי מידע, וחלק גדול מהעבודה הוא ניסוח של רעיונות מתוך רמזים עדינים מאוד בטקסט.

אתמול בערב זכיתי לתחושת ההתעלות הזאת שוב. בספר שאני כותבת השדים שלי נרתעים מאש, כי זו אחת השבועות ששלמה המלך השביע אותם בהן. כשסיפרתי על המוטיב הזה בעלילה לגל סופר, אותו דוקטורנט שנפגש איתי, הוא אמר "ואי, נכון, באמת מוזכר שהם פוחדים מאש", והוא פתח והראה לי כמה טקסטים שעוסקים בהשבעות של שדים וזימון שדים בהם משתמשים באש או במנורה כדי להפחיד אותם או להעניש אותם אם לא התנהגו כיאות.

עם אביגיל מנקין, דוקטורנטית שעוסקת בפורמולות משפטיות מקערות ההשבעה, נפגשתי לפני כמה חודשים, אבל גם אתה היה לי את כמה מרגעי ההתלהבות האלה. כשהיא אמרה, "יש לך אינטואיציה טובה. הרבה אנשים מנסים למצוא הסברים פילוסופים למה הקערות הן בכלל קערות. יש הצעות בסגנון 'כי זה מזכיר גולגולת וזה סמל לחיים ומוות', וזו פשוט חשיבה לא נכונה. אנשים שעשו קערות השבעה לא היו מטומטמים. גם אנחנו היום אם יכנס אלינו הביתה ג'וק מה שנעשה זה לקחת כוס פלסטיק ולהפוך אותה עליו".

הדברים הקטנים האלה, הם הדברים שיוצקים יסודות של עומק ליצירה. דווקא ככל שאני נעשת בטוחה יותר בעצמי ובכתיבה שלי, אני מעריכה יותר ויותר את החשיבות של תחקיר טוב. כי באמת שאין לדבר תחליף. דמיון וכושר המצאה הם חשובים, אבל כדי להיות מסוגלים לעשות זאת צריך להקפיד על תזונה נכונה למוח של ספרות, הקשרים ורעיונות. תהיו טובים לדמיון שלכם, ותנו לו לאכול שלוש ארוחות ביום של מקורות טובים, כי הוא הולך לרוץ מרתון, והוא יזדקק לחומרים האלה.

פורסם ב הפילוסופיה של הכתיבה, כללי, סיפורים

על "בלוז כנעני" ופרס עינת

כשהוכרז לראשונה שנושא התחרות של אייקון ושל פרס עינת יהיה "זכרונות" חשבתי שזה הנושא המשעמם ביותר בעולם. הייתי מוכנה להמר שחצי מהסיפורים יעסקו בפוסט טראומה ממוות ופגיעות מיניות ומי בכלל רוצה לכתוב או לקרוא דברים כאלה? התהליך שעברתי כלל שיח עמוק עם חברות שהן גם קוראות בטא אבל בעיקר מסדרות לי את הראש כשאני מתחילה לדבר שטויות, ובעיקר ליאור שפירא, אודליה גולדמן וענבל יפה.

על הכתיבה

ידעתי שאני רוצה לכתוב אגדה ישראלית. אחד האלמנטים החזקים בפנטזיה היא דבר מה פלאי, חיובי או מפחיד, שמתרחש רחוק ממקום ישוב. זה קורה ביער המכושף באגדות אירופאיות, במסעות ים או בדרכים. אבל בעולם המודרני היום יש מעט מאוד מקומות כאלה, אולי קצת הגולן או המדבר. אחד משטחי ההפקר המרתקים והטעונים ביותר שלנו נמצא למעשה בגבעות של השומרון.

הבחירה של המיקום דרשה תחקיר. רוב הסיקור של נוער הגבעות מאוד מוטה, או שהם קדושים או שהם התגלמות השטן עלי אדמות. לכן הייתי צריכה לאסוף את חומר הרקע בעצמי. ערכתי ראיון עם דב מורל, שהיה בעברו נער גבעות לפני שהתברגן והפך לאקטיביסט פמיניסט. הוא זה שתרם לי את השם בו נערי גבעות משתמשים עבור עצמם – "גבעונים", או את הביטוי החינני "ימח שמם של הציונים". בנוסף הוא גם קרא את הגרסה הסופית והעיר לי כשנתתי לקלישאות להשתלט עלי או כשלא הייתי בקיאה מספיק בפרטים הקטנים של החיים.
הסרט "שובר שתיקה" של כאן על מאיר אטינגר (נכדו של הרב כהנא) מאוד עיצב את הדמות של הגיבור שלי ושבר לי באופן אישי כמה סטראוטיפים שהיו לי על נערי גבעות. יומן הרשת של מאיר אטינגר ב"קול היהודי" היה גם הוא מקור בלתי נדלה להשראה.
בנוסף דף הפייסבוק "נוער הגבעות – להכיר מקרוב" ושיתוף הפעולה שלהם אפשר לי להכיר לא רק את הנופים והאנשים, אלא גם את השגרה והעולם הפנימי באמצעות קטעי היומנים שלהם. הם גם קישרו אותי עם האנשים בגבעה "קומי אורי" שבימים אלה גם נמצאת במרכז סערה תקשורתית בעקבות התעמתות עם חיילים. למרבה הצער מסיבות בריאותיות, לא התאפשר לי להגיע לגבעה בעצמי.
הבלוג של עידן ירון היה חשוב בעיני כחלק מחיפוש המידע האוביקטיבי (ככל האפשר) על נערי הגבעות, כי ירון הוא אנטרופולוג וסוציולוג החוקר את הימין הקיצוני בארץ. נקודת המבט שלו היא מקצועית יותר, פחות שיפוטית והעובדה שהוא זכה לשיתוף פעולה מפתיע מאפשרת מבט מרתק.

אולם עם כל הכבוד לרקע המציאותי, המטרה שלי הייתה לכתוב אגדה. אגדה שיש בה מרחק בריא וקסום מהמציאות הישראלית המדכדכת. לכן המקום היחיד שמוזכר בשמו הוא הכפר הערבי, והשאר הוא מרחב למינאלי עם נוף פראי ומיתולוגי. אני יונגיאנית למדיי ביחס לאגדות עמים, ולכן מצאתי את עצמי מהר מאוד הולכת לחפש פנימה ובסביבה הקרובה שלי את המנועים לסיפור:

  • אחד מקרובי המשפחה שלי למד ביחד עם גיל-עד מיכאל שער שנחטף ונרצח. גיל-עד לא היה נער גבעות כלל. אולם האובדן המכה גלים רחבים ואותו קרוב משפחה שלי שהתמודד עם הטראומה בעקבות רצח שלושת הנערים היו ממנועי העלילה שיצרו את הסיפור הזה.
  • אחי הקטן השלים לימודי שחיטה. באחד הערבים הוא ישב איתי והראה לי את סכיני האימונים והשחיטה שלו, וזרק בחצי הערה דבר מה על החשיבות הגדולה שיש בהלכה היהודית לבדיקת הסכין. כשאמרתי חצי בצחוק את האמרה הידועה שמי שיש לו יצר אכזריות שילך להיות שוחט, אמא שלי התרגזה מאוד מכך שאני רומזת שאחי אכזרי. הסתבר שכולם חוזרים על האמרה הזאת שוב ושוב.
  • הספר "ברונז, פנטזיה כנענית" שעליו גם כתבתי ביקורת כאן ולאחריו הספר "שדים יהודים" של חגי דגן עוררו בי תחושת חוסר למרחב מיתולוגי שורשי עשוי טוב. משהו שיהיה קשור קשר עמוק לזכרונות של הארץ הזאת מהמתיישבים הקודמים שלה, הכנענים, היהודים, הפלשתינים. האדמה סופגת את כולנו בלי הבדלי דת, גזע ומין. מעפר באת ולעפר תשוב. והאלים של כולנו, קצת כמו שכתב ניל גיימן ב"אלים אמריקאים" לא הולכים לשום מקום.

הסיפור נכתב במקור בגוף ראשון, אבל מהר מאוד גיליתי שיש בו פער שפתי שדרש להחליף הכול לגוף שלישי. היה פער גדול מידי בין המחשבות של רואי (שהפכו לאחר מכן לקול המספר) לבין שפת הדיבור של הדמויות שהייתה יומיומית למדיי. בנוסף, תודות לאיתי האשרה קיבלה טקסט כנעני שמבוסס על תערובת מדוייקת למדיי של עברית מקראית ורפרנסים לכתובות פיניקיות. כך שנוצרו לי בסיפור הזה שלושה רבדי לשון שונים:

  • הדיבור היומיומי, הסלנג והפשטות של שפת הדמויות.
  • שפת המספר שהא שירית וסיפורית למדיי, עמוסה ברפרנסים וביטויים.
  • האשרה שמדברת בפיניקית דרומית מומצאת.

כשגיסי שאל אותי האם לדעתי הסיפור היה טוב ברמה יוצאת דופן ביחס לסיפורים אחרים עניתי שאני באמת לא בטוחה שזה העניין. "זה לא עניין של טוב או רע, אלא שעשיתי משהו שונה מאוד. זה כמו להשוות תפוחים ובננות". אני עדיין עומדת מאחורי קביעתי זו. ככל שאני קוראת יותר ויותר סיפורים שכותבים אחרים כתבו אני מתחזקת בדעתי שפשוט עשיתי משהו אחר. הסתכנתי בכך שהסיפור הזה לא ינצח, ובמקרה ההימור הוכיח את עצמו כמוצלח. וזה שיעור שאני שמחה שלמדתי. להסתכן ולכתוב גם דברים שהם לא מיינסטרים, למשוך את המיינסטרים אליי במקום לרדוף אחריו.

על הטקס

הייתי בטוחה שאין שום סיכוי הגיוני שסיפור כזה יזכה. אני בטוחה שכולם אומרים את זה, אבל באמת חשבתי שלא סביר שהשופטות יבחרו בסיפור שיש בו מימד אוריינטליסטי מסביב לדמויות שנויות במחלוקת כמו נערי גבעות. לכל היותר איזה מקום שלישי חביב כזה. הייתי כל כך בטוחה שהסיפור לא ינצח שלא תכננתי להגיע לטקס חלוקת הפרסים בכלל.

הלכתי לבית הקפה "לחמים" כדי להעביר את הזמן עד להרצאה שלי שנקבעה לאחר הטקס. הזמנתי קפה וקוראסון שקדים, והתכוונתי להטביע את יגוני מכך שביזבזתי חודש שלם על תחקיר וכתיבה לסיפור שאין מצב שינצח. לפתע שמתי לב ששני שולחנות לידי יושבת רוני גלבפיש (שמין הראוי שאכתוב עליה יום אחד פוסט ארוך יותר, אך היום זה לא היום). ניגשתי כמובן לברך אותה לשלום והיא שאלה אותי בחיוך האם אני מתכוונת להגיע לאירוע הסיום. הודתי שאני מתלבטת ואף נוטה שלא להגיע, כי אין לי למה. היא שכנעה אותי להגיע ולשבת לידה "בשביל הצחוקים". ואיך היא צחקה עלי כשהוקראו הזוכים.

אז הינה אני, עם פרס עינת. ואת הסיפור אפשר לקרוא כאן 🙂

פורסם ב הפילוסופיה של הכתיבה, כללי, ציטוטים

איך יהודים כותבים פנטזיה? פוסט איקון על פאנל "מסע הגיבור של היהודי הנודד"

תמיד חשבתי שאנשים מפסיקים להיות גיקים כשהם מתבגרים, מתחתנים ובאופן כללי נעשים "אנשים רציניים". ככל שאני מתבגרת אני מבינה שאין באמת "אנשים רציניים" בעולם כלל. בזמן האחרון אני חוזרת לאייקון, כנס מד"ב ופנטזיה שנערך בכל סוכות, יותר ויותר. הפעם לא כנערה עם איילינר ויותר מידי סיכות על הילקוט, אלא כמרצה וכותבת.

ב'עולמות' הרצאתי בפעם הראשונה ביחד עם ענבל יפה, השותפה שלי ב"לכל השדים והרוחות" קבוצת הפייסבוק שאני מנהלת, וזה חיידק מדבק למדיי. הפעם כבר הרמתי בנוסף להרצאה המשותפת עם ענבל (הרצאה שאני מקווה שתהפוך למסורת) גם פאנל על פנטזיה יהודית. הנחיית פאנל היא מיומנות אחרת לגמרי מאשר הרצאה. זהו ההבדל בין נהיגה במכונית לבין נהיגה בעגלת סוסים: המכונית יחסית מכוונת לרצונות ולתגובות שלי, אבל פאנל הוא רכיבה על סוסים רבים שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר, וצריך לאזן בין כולם.
לפני תחילת הפאנל אמרתי כמה מילים שימסגרו את הדיון ויחסכו לנו את הצורך המייגע בהגדרות. והרי עיקרי הדברים:

לו היה קם ישראל ישראלי בבוקר, ומחליט לכתוב ספר בלשים, הוא בוודאי לא היה חושב יותר מידי לפני שהיה ממקם את הסיפור והעלילה בעולם המוכר לו ולא בבריטניה של תחילת המאה העשרים. הוא היה משתמש כמובן במודלים ספרותיים של הז'אנר, אולם הוא לא היה מנסה לכתוב את שרלוק הולמס מחדש בגלל שלרוב הוא לא בקיא בתרבות, בהקשרים ובנואנסים של שלהי האימפריה הבריטית. ולו היה מנסה לכתוב את שרלוק הולמס רובנו כקוראים היינו מבחינים בזיוף, בצרימות הקטנות, שאדם שאינו מומחה יתקשה לחקות.

למרבה הפלא כשאנחנו עוסקים בפנטזיה, כל מה שאמרנו בדוגמה הקודמת, משום מה פחות אינטואיטיבי עבורנו. יש משהו בכתיבת עולם פנטסטי אלטרנטיבי, כלומר עולם פנטסטי שלם העומד בפני עצמו המנותק מהעולם שלנו, שיוצר אצלנו את האשליה שהוא מנותק מהקשרים. ואם הוא מנותק מהקשרים מקומיים הרי שהוא "אוניברסאלי".
אבל האמת היא שזה לא נכון. טולקין ולואיס שיצרו את הבסיס למה שאנחנו מזהים היום כפנטזיה מודרנית היו מאוד מאוד מחוברים לתרבות האנגלוסקסית שלהם, ויצרו שיח פנימי, רבדים פילולוגים וחידושים בתוך ההקשרים התרבותיים שבתוכם צמחו ואותם חקרו. אם ננסה לתפוס או להגדיר באופן ראשוני במה הם השתמשו נגלה כמה מאפיינים בסיסיים:

  1. ה'קאנון' הספרותי האנגלי הקדום (הכולל סיפורי מלכים, אבירים ומפלצות).
  2. הפולקלור האנגלי (הכולל שלל יצורים קסומים מן המסורת הגרמנית, הקלטית והיוונית).
  3. אקלים וגיאוגרפיה אנגליים (כך ברור לכל שכאשר יוצאים מהארון בנרניה יורד שלג, הארץ התיכונה מלאה בהרים ונהרות).
  4. הדת האנגלית, כלומר הנצרות האנגליקנית.

מה שנראה ממבט ראשון כ'פנטזיה' סתם, סוגה בלי זמן, מקום ותרבות, הוא, למעשה, 'פנטזיה אנגלוסקסית'. לכן כאשר אדם יהודי וישראלי כותב פנטזיה 'סתם', הוא למעשה כותב בלי יסודות ושורשים, משל היה כותב רומן על חוויית ההתבגרות בתיכון אמריקאי. במקרה הטוב הוא יצליח לעשות חיקוי מוצלח, אבל ליצור יצירה ספרותית מקורית? אין סיכוי.

לפי שם הפאנל, אפשר להבין שלדעתנו אפשר גם אחרת. אפשר לכתוב פנטזיה 'יהודית'. כמו האנגלוסקסיות, גם היהדות היא תרבות, תרבות של עם. ומהי 'פנטזיה יהודית'? סיפור פנטסטי היונק מאותם המאפיינים שהזכרנו קודם:

  1. ה'קאנון' הספרותי היהודי הקדום: ארון הספרים היהודי רחב היקף, והוא מכיל פוטנציאל אין סופי: התנ"ך, ספרים חיצוניים, מדרשים, ספרי קבלה, אוספים מימי הביניים, סיפורי חסידים ואפילו אפשר לפזול לספרות כנענית ומקורות אחרים של המזרח הקדום. 
  2. הפולקלור היהודי: סיפורי עם ואמונות תפלות עדיין קיימים בימינו. תדברו עם הסבתות שלכם, תביטו מה קורה בפריפריה, הקסם והעל טבעי חי ובועט. 
  3. אקלים וגיאוגרפיה יהודיים: ילדה בארץ ישראל שהייתה נכנסת לעולם קסום דרך ארון בגדים לא הייתה יוצאת אל שלג, אלא אל מדבר. האקלים שלנו ייחודי, והוא חלק חשוב מן הזהות שלנו. אך בנוסף, יש לזכור את ההיסטוריה הייחודית שלנו כעם שנדד בעולם – פנטזיה יהודית יכולה לקבל השראה ממקומות רבים.
  4. הדת היהודית: כל המקורות היהודיים, כמו כל המקורות האנגליים, ספוגים עד העצם באמונות, בדעות ובמיתוסים של הדת. לכל סיפור בעל כרחו יש מטפיזיקה ויש מוסר, השאלה היא של מי.

אז איך נראית פנטזיה יהודית? האם היא צריכה להיות משותתת על כל המאפיינים הללו, או שמדובר ברצף? איך מזהים את הרכיבים שאינם 'יהודיים' בפנטזיה הקלאסית? ואיך נגשים למלאכת היצירה של סוגה חדשה ומקומית?

אני יוצאת מנקודת הנחה שפנטזיה יהודית היא משהו שעוד לא ממש קיים, לא כז'אנר יציב ומוגדר. אבל השטח מבעבע כבר זמן רב, ואנחנו מאמינים שהפריצה תבוא בקרוב. לכם אנחנו מקיימים את הפאנל – כדי לנסות לחדד את הדברים, לנו ולכם. אחד הדברים הבולטים בדיונים בז'אנר זעיר זה הוא הגמגום. אנחנו מדברים על פעולות ויצירה בזמן התרחשותן. ולפעמים קשה לשקף או לנסח במילים דברים המתרחשים בהווה, הנעשים על פי תחושת בטן ואינסטינקטים.

הפידבאקים מהקהל היו חיוביים מאוד, כמה וכמה אנשים אמרו לי שהפאנל עורר בהם השראה לכתוב. אני ממש מקווה שהדברים עליהם שוחחנו יצאו מגבולות הפאנל הזה וישנו וישפיעו על העולם. פנטזיה יהודית הוא ז'אנר קטנטן שמתמודד עם לא מעט חבלי לידה, ואף על פי כן נוע תנוע, היא רק צריכה מישהו שידחוף אותה.

פורסם ב הפילוסופיה של הכתיבה, כללי

חמול על מעשיך

הימים אלו אני קוראת ספר, לא משנה של מי ולא משנה על מה, שמרגיז אותי מאוד. ברור שהמחבר בקיא מאוד בנושא עליו הוא כותב, ובכל זאת הספר סתמי למדיי. הוא מתקשה להתרומם ולהפגין איזה שאר רוח. נדרשו לי מספר ימים כדי לחשוב מדוע זה כך? וככל שאני מרבה לחשוב על הנושא אני מתרשמת שהסיבה היא פשוטה – אין בו חמלה כלפי הנושא והדמויות עליהן הוא כותב.

אני כותבת כרגע דמות שאני מאוד אוהבת למרות שיש בה מימדים אהבליים מסויימים. ביום חמישי כשישבתי עם חברי מרחב הכתיבה שלי העלתי לפניהם את החשש שלי שאולי אנשים יחשבו שאני לא נוהגת בדמות הראשית כראוי ושזה חוסר כבוד לייצג כך דמות של נערה דתיה. ואודליה חברתי אמרה: "אני לא חושבת שזה יקרה, כשאת אוהבת דמות – מרגישים".

הדמויות האלה, הסמרטוטיות והפתטיות, אלה שמעוררות בנו חוסר נוחות ומבוכה – הן הקשות ביותר לכתיבה. ביחוד בגלל המקום הזה בנפש שנזעק מכך שמזכירים לו שגם אנחנו לפעמים סמרטוטיים ופתטיים. נורא קל (וכיף) לכתוב דמויות חזקות ומועצמות, קל לחבב אותן, קל להזדהות איתן. הן לא דורכות לנו על הבהונות ולא טריגריות עבורנו.

הייתי רוצה ללמוד לכתוב טוב יותר דווקא את הדמויות הסמרטוטיות. להשתכלל ולהגיע לרמה שאצליח לכתוב דמות עם אגו של סחבת רצפה ועדיין שתהיה נוגעת ללב, עדינה ויפיפייה בדרכה שלה.

פורסם ב כללי

ברונז – פנטזיה כנענית, מאת אמיר חרש

סקירה בלי ספוילרים, ולאחריה ספוילרים.

אמיר חרש פותח את ספרו "ברונז" בפרח כהונה הבורח מהמקדש הכנעני ערב הפיכתו לכהן משום שהוא גילה את הנורא מכל – אין באמת אלים. עבדו על כולנו. אולם האתאיסטים של אותו עולם נרדפים ולכן כשתופסים אותו הוא ממציא אל. האל המומצא מתחיל לתפוס תאוצה ואט אט הופך לאיום משמעותי על האלים והסדר החברתי הקיים.

סיימתי את "ברונז" עם מחשבות מעורבות מאוד: הוא לא ספר נעים לקריאה, אולם מה שהוא שואף לעשות הוא עושה היטב. המטרה העיקרית של הספר היא בניית עולם. כל פרק הוא על דמות אחרת, חסרת שם, המתאר פן מסויים של העולם, ולרוב אין סגירה של הסיפור האישי של הדמויות. העולם הוא בעצם הדמות הראשית, לכן כל הדמויות שוליות, אין התפתחות רגשית או עלילה מובהקת.

הספר גדוש בשירים ובמשחקים על מוטיבים יהודיים, כנעניים ומצריים, שחלקם מפתיעים ומקוריים (המשחק על הדמות של יהו האל היהודי נהדר בעיני) וחלקם טרחניים ומעייפים. השפה לא אחידה, לעיתים מרתקת ולעיתים מעוררת חוסר נוחות ומביכה. משפטים בסגנון "הוא רץ. מעד. נחבט. בור. ראשו נפצע. שקט" הפריעו מאוד לקריאה. למרות השאיפה האומנותית שבהם, התוצאה לא הייתה חיננית.

ברונז, פנטזיה כנענית, אמיר חרש

החל מכאן ספוילרים. וכמה ספוילרים מינורים ל"שאנרה כרוניקלס".

אני רואה ב"ברונז" כמה כשלים עליהם הייתי רוצה לדון:

  • פוסט אפוקליפטיקה כפרה היסטוריה – המהלך העיקרי של הספר הוא "העולם העתיק למעשה מתרחש בעתיד אחרי שואה". זה מהלך מדרגה שניה שלדוגמה עבד נהדר ב"שאנרה כרוניקלס" – העולם של טולקין מתרחש בעצם אחרי שואה גרעינית. אבל במקרה הזה המהלך לא עובד, כי אין במורשת התרבותית שלנו תשתית של עולם פנטזיה כנעני. אי אפשר לעשות מהלך מדרגה שנייה כשאין תשתית בדרגה ראשונה. בשאנרה כרוניקלס זה עבד, כי הטויסט הוא על עולם ומוסכמות הידועים לכול. כאן אין לנו את התשתית כדי שנוכל להנות מהטוויסט (ועוד טוויסט קצת מדומה).
  • כנען שבבשר וכנען שברוח – השליש הראשון של הספר מוקדש לסיפורי מרטירים ורדיפה של המאמינים החדשים משום שהם אוחזים במחשבות כפירה. להזכירכם, החלוקה בין דת ותרבות שנראת לנו טבעית כל כך היום, וקיומן של דוגמות דתיות שחובה להאמין בהן, הן מורשתה של דת אחת בלבד – הנצרות. החלוקה בין תרבות ודת לא הייתה קיימת בעולם העתיק. המחבר משתמש בצורה של האלים הפאגנים, אבל לא מביא את העולם הפנימי וצורת המחשבה שאפיינה את העולם העתיק. התוצאה היא בעצם סיפור ישו בביצוע מחודש (כולל מאמינים שנשלחים למות בזירה. כל כך המאה השניה לספירה) שאת תפקיד הקיסרים הרומאים ממלאים כוהנים כנענים. מעבר לעובדה שמדובר פשוט באנכרוניזם רעיוני, התוצאה היא אווירה של חיקוי זול ולא מקור חדש ויצירתי.

לסיכום, אני באמת חושבת שאמיר חרש הקדים את זמנו. במובן הזה שלו היה לנו עוד כמה וכמה ספרים של פנטזיה כנענית לפניו, והז'אנר הזה היה הופך לקאנון ולידוע בציבור – "ברונז" היה הופך לספר גאוני ומכונן. אלא שאנחנו זקוקים עדיין לתשתית לפני שנוכל לפרק אותה, וזאת לצערי, עדיין לא קרתה.

פורסם ב כללי

חדי קרן אמיתיים ומדומיינים

אם יש לכם בנות, או אם במקרה עברתם ליד בנות בפורים האחרון או בשנה האחרונה בוודאי זיהיתם מגמה מטרידה – ילדות בימנו הופכות לחדי קרן. הן מסתובבות עם קשת-קרן לראשן, חצאיות טוטו בגדים ממותגים, וחדי וחדות העין גם יבחינו כי איכשהו התווסף לחיינו צבע בשם "יוניקורן" הכולל גווני פסטל רבים אחד על גבי השני שנראים כמו קשת בענן שעברה דחיסה מכנית.

על פניו מדובר בסתם טרנד אופנתי שעתיד לחלוף. אולם מה שמוצא חן בעיני בטרנד הזה הוא שהוא מתאים לחלוטין לסימבוליקה ימי ביניימית של חדי קרן. כרגיל, ארכיטיפים, מוטיבים, סמלים ורעיונות, לא מתים, הם רק מתחלפים. חדי קרן בעבר סימלו טוהר, בתולין, צניעות, תמימות, טוב לב ורוך. התפיסה שרווחה היא שחדי קרן מתגלים רק לבתולות, ולכן ציידים שהיו מעוניינים בקרניים היו שולחים ליערות נערות תמימות כדי לפתות את חדי הקרן לצאת מרבצם ואז לצוד אותם. בסדרת השטיחים של "הגבירה והחד קרן" הוא כנראה מסמל את הרצון או את המחשבה השלטת על חמשת החושים. הוא סימל לעיתים את הבתולה מריה כביטוי לבתוליה, ולחלופין את ישו כביטוי לקורבן תמים.

תשוקתי היחידה, מתוך הגבירה והחד קרן


ביהדות הקטע היה הרבה פחות חזק, לנו הרי יש את שור הבר, אנחנו לא צריכים את הסוסונים הקיקיוניים של הגויים האלה. אם כי זכור לי מדריך היפראקטיבי בחי-בר במצפה רמון שטען בתוקף שהחד קרן הוא בעצם ראם לבן שנצפה מרחוק על ידי הצלבנים. אבל הסיפור, כמו החי-בר במצפה רמון, הוא כנראה אפיזודה חולפת ולא מבוססת.


הציניות של הדור שלנו עשתה לחד הקרן טוויסט מסויים, מיני יותר, פאלי יותר, ומחפיץ יותר. כך לדוגמא ברומן ההיסטורי "הגבירה והחד קרן" של טרייסי ושבליה מגע הגבירה בקרן בשטיח של "לתשוקתי היחידה" הפך לביטוי מיני. אבל זה משהו שלדעתי נותר בעיני המבוגר המתבונן, ולא בקרב הילדים והילדות. אם תשאלו ילדה למה היא התחפשה לחד קרן סביר להניח שתקבלו תשובה בסגנון "כי זה חמוד", וזו תהיה התשובה הנכונה ביותר גם ברמה ההיסטורית.

פורסם ב כללי

קפיצת גדילה

קודם כל, שמתם לב שהעיצוב השתנה? ליאור חברתי השקיעה בי ימים ולילות כדי לעשות את הבלוג הזה טוב יותר, ואני מכירה המוני תודה על כך. אני מודעת לכך שלא כתבתי הרבה כאן בזמן האחרון, אבל יש לי תרוץ ממש מוצלח – עוברת עלי קפיצת גדילה.

קפיצת גדילה בעולם התינוקות היא תקופה בה התינוק הוא על גבול הבלתי נסבל. לא מפסיק לאכול, לא מפסיק לבכות ולא יורד מהידיים. אבל בסופו של שבוע או שניים מסוייטים שכאלה הוא גדל בבת אחת, מתפתח ומתפרץ קדימה. כך אני בחודש האחרון.

תוך חודש אחד בערך קצרתי זרעים שזרעתי במשך חצי שנה. חלקם בעבודה קשה מאוד והרבה דמעות וספקות עצמיים. חלקם היו יותר קלים. אבל הם עדיין כולם נעשו בזמן שאני מג'נגלת בין משרה מלאה, גידול תינוקת, וגם תמיכה בבן זוג שמנסה לקדם קריירה משל עצמו. אני מותשת ורעבה באופן תמידי, אבל אני יודעת שאני בדרך הנכונה.
את ההישגים העיקריים שלי עדכנתי כאן, אבל אני רוצה להתמקד בשניים שלא עודכנו עדיין:

  • סיפור קצר שלי בשם "רוח קדים" התקבל לפרסום ב"היה יהיה". כרגע בפינג-פונג של העריכה. הסיבה שזה כל מרגש אותי היא שמדובר ביעד שקבעתי לעצמי איי שם כשהייתי בת 16. "היה יהיה" היה קיים רק שנה אחת, ואני שלחתי להם קטעים וסיפורים קצרים כל שנתיים ככה במשך עשר שנים. הם לא התקבלו. בצדק, כי הם היו גרועים. עד שהם לא היו גרועים.
    את הסיפור הזה כתבתי בחודש תשיעי. סבלתי מנדודי שינה, כאבי ורידים וצירצירונים. באופן כללי זו מעין תקופה בה התהלכתי אפופה בערפל. ובכל זאת הסיפור הזה הפך מברווזון לברבור, ולדעתי פתח תחום שלם בכתיבה שלי שאני מפתחת כרגע.
    בזמן שאני עורכת את הסיפור הזה, ומשפצרת עוד קצת ועוד קצת, וחושבת על עצמי בת השש עשרה, שהייתה שבורת לב בגלל שלא קיבלו קטע ישן מאוד וגרוע מאוד שלה, ובא לי לחבק אותה. את בסדר. אם לא בסיפור הזה אז בסיפור הבא. ואם לא השנה, אז גם עשר שנים מאוחר יותר זה מעולה.
  • סיפור קצר אחר שלי התקבל לפרסום בבמה כלשהי. זה לא משנה מה היא הבמה או איך הסיפור נקרא כי הוא יפורסם תחת שם עט. זוהי בחירה שאני לא שלמה אתה, אבל אני יודעת שכרגע לפחות היא הדבר הנכון לי ביותר. פתאום לא רק אני באופן אישי מתפתחת, אלא גם שמות העט שלי מקבלים פנים חדשות ומשודרגות.

כשסיפרתי על החדשות לדודי דרך נישואין, הוא שאל מעל לכוס היין שלו: זו את שהשתפרת או שהעולם השתנה ויש מוכנות לדברים שלך?

והאמת היא שנראה לי ששניהם. רק לפני כמה שבועות כתבתי כאן על מכתבי דחייה וכמה השתנה מאז. העולם השתנה עבורי, אבל גם אני השתפרתי. אני טיפה יותר בטוחה בעצמי, מוכנה לבקש יותר, לדרוש יותר מעצמי ומהעולם סביבי. אני יודעת שאני טובה מספיק ומגיע לי עוד. מחכה לי טוב, ואני רוצה לפדות אותו.

הלכתי לכבוש את העולם. אחלו לי הצלחה.